כל עוד קשר הנישואין שריר וקיים, ניתן עקרונית לתבוע מזונות, אולם הזכות למזונות סויגה הן ע"י הדין העברי והן ע"י הדין האזרחי המיושם במקביל לדין העברי בבית המשפט לענייני משפחה:
מגורים משותפים
מקור החיוב במזונות אישה הוא במגוריה של האישה יחד עם הבעל. לכן בד"כ ע"פ הדין העברי, אין האישה זכאית למזונות אלא אם כן היא חיה יחד עם בעלה. משמע, אם האישה עוזבת את הבית היא מפסידה בד"כ את זכותה למזונות. ברם, אם האישה עזבה את הבית מנימוקים מוצדקים (כגון אלימות מצד הבעל), היא לא תפסיד את זכותה למזונות. חשוב להדגיש, שאם הבעל הוא זה שעזב את האישה, זכות האישה למזונות לא נפגעת.
עבודתה של האישה
עקרונית, אם אישה עובדת, הרי שמשכורתה אמורה לספק את צרכיה, ובית המשפט יתחשב בהכנסותיה הן מעבודה, הן מנכסיה והן מכל מקור אחר. בדומה לכך, גם בית הדין הרבני ייקח בחשבון את עבודתה של האישה (משיקולים אחרים). היוצא מכך הוא שברוב המקרים בהם אישה עובדת, לא יפסוק לה בית המשפט מזונות. יחד עם זאת, במקרה בו משכורתה של האישה אינה מספיקה לכיסוי צרכיה, כגון במקרה בו האישה עובדת במשרה חלקית ומשכורתה זעומה, תוכל האישה לתבוע מהבעל השלמת מזונות, כלומר את הסכום החסר לה להשלמת צרכיה לאחר קיזוז משכורתה.
מה קורה אם אישה אינה עובדת אולם יכולה לעבוד? עקרונית הכלל הוא שאין להתחשב בפוטנציאל השתכרותה של האישה, היינו, ביכולתה לצאת ולעבוד. יחד עם זאת, אם מדובר באישה צעירה ובריאה, בית המשפט יטה להתחשב בפוטנציאל השתכרותה, ולפסוק מזונות בהתאם לפוטנציאל השתכרותה.
התנהגות בגינה תאבד האישה את זכותה למזונות
ע"פ הדין העברי, ישנם מקרים שונים בהם התנהגותה של האישה תגרום לאיבוד זכאותה למזונות. בין היתר כמשל, הגדרת האישה כ"מורדת" - אישה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה ללא סיבה מוצדקת, או דוגמת אישה שנחשבת ע"פ ההלכה כ"זנתה תחתיו" – קרי בגדה בבעלה (הוכחת טענה זו בבית הדין אינה קלה מאחר והיא מטילה חובת הוכחה ניכרת, אולם אין זה המקום להאריך בעניין), תאבד עקרונית את זכותה למזונות בבית הדין הרבני.
